למה הורים מרגישים רגשות אשמה ואיך אפשר להשתחרר מהם?

רגשות אשמה אצל הורים הם תופעה נורמלית לחלוטין, שנובעת מאהבה עמוקה ומרצון לתת לילד את הטוב ביותר, ולא מכישלון הורי. הקושי מתחיל כשהאשמה הופכת מנורת אזהרה חולפת לרעש רקע מתמיד שמשתק ופוגע בקשר. כדי להבין מדוע היא מתעצמת דווקא בדור הזה, נכיר את מקורותיה, את ההבדל בינה לבין אחריות, ואת הכלים שמאפשרים לפעול במקומה.

למה יש לנו רגשות אשמה כהורים?

אם יש לכם רגשות אשמה, אתם הורים נורמלים לגמרי. אשמה הורית אינה פגם באופי ולא סימן שמשהו לא תקין, אלא ביטוי של הרצון העז לתת לילד את המיטב. פסיכולוגים שעוסקים בתחום מציינים שכמעט לא נמצאים הורים שאין להם כלל נקיפות מצפון. מתחת לכל רגש אשמה מסתתר ערך שחשוב לנו: אשמה על צעקה מעידה שאנחנו מעריכים סבלנות, ואשמה על שעות עבודה ארוכות מעידה שנוכחות יקרה לנו. האשמה מצביעה על מה שיקר לנו, והבעיה מתחילה כשהיא ממשיכה להאיר את השלילי הרבה אחרי שהמסר נקלט. שלושה מקורות עיקריים מזינים אותה.

הפער בין ההורה שרצינו להיות להורה שאנחנו

לכל הורה יש בראש תמונה של הורה מושלם: סבלני, נוכח ויצירתי, שלעולם אינו מאבד שליטה. המציאות נראית אחרת, וברגע שהמרחק בין התמונה המדומיינת לבין היומיום מתרחב, נכנסת האשמה. הורה שדמיין את עצמו מכין ארוחות ערב מבושלות בכל יום, ובפועל מגיש פסטה מהירה בין העבודה לחוגים, חש עקצוץ קטן בכל צלחת. העקצוץ הזה אינו נובע מכך שהילד רעב, אלא מהפער מהתמונה שצייר לעצמו.

העבר שלנו כילדים

לעיתים בכי של ילד או רגע של קושי נוגעים במשהו ישן שלנו. הורה שגדל בבית ביקורתי עשוי לשמוע את הקול המבקר של הוריו כשהוא טועה. פעוט או ילד צעיר שמתפרץ יכול להצית אצל ההורה בדיוק את אותה תחושת אשמה שהכיר בילדותו, כשההתפרצות שלו עצמו נענתה בכעס. במצב כזה ההורה אינו מגיב רק לילד שמולו עכשיו, אלא גם לילד שהיה בעצמו פעם.

לקיחת אחריות על דברים שאינם בשליטתנו

ילדים הם בני אדם שלמים עם אופי, מזג ורגשות משלהם. כשהם עצובים או מתקשים, אנחנו נוטים להניח מיד שזו אשמתנו. ילדה בת שבע שחוזרת עצובה מהגן כי חברה לא שיחקה איתה עלולה להוביל את ההורה למחשבה שלא לימד אותה מספיק כישורים חברתיים, בעוד שבפועל מדובר במריבה רגילה של ילדות, ולא בעדות לכישלון הורי. אנחנו לוקחים בעלות על עולם רגשי שאינו רק שלנו.

למה הורים בדור הזה מרגישים יותר אשמה?

רגשות אשמה קיימים מאז ומעולם, אבל משהו בדור הנוכחי הפך אותם לחזקים ולנוכחים הרבה יותר. ארבעה גורמים מרכזיים מסבירים זאת.

• השוואה מתמדת. פעם השווינו את עצמנו לשכנה ולבת הדודה, והיום אנחנו נחשפים למאות הורים ביום ברשתות החברתיות. אנחנו רואים את הרגעים המושלמים של כולם ומשווים אותם לרגעים הקשים שלנו, השוואה לא הוגנת שמציבה את מאחורי הקלעים שלנו מול הבמה של אחרים.
• עומס מידע. אף פעם לא היה כל כך הרבה מידע על הורות. כל גלילה מביאה עוד מומחה שמסביר מה נכון ומה הרסני, לעיתים בסתירה זה לזה, וכמעט כל בחירה סותרת איזו המלצה ומשאירה תחושה שטעינו.
• ציפייה להורות אינטנסיבית. הדור הזה מצופה להיות מעורב רגשית, נוכח ומטפח, ובו בזמן גם לעבוד ולנהל בית. סטנדרט ההורות עלה באופן דרמטי, ואיתו עלתה כמות ההזדמנויות להרגיש שלא עמדנו בו.
• אינדיבידואליזם. פעם גידלנו ילדים בתוך קהילה, עם סבתות ושכנים. היום הרבה הורים מגדלים לבד ונושאים על כתפיהם אחריות שבעבר התחלקה בין רבים, וכך גם האשמה נופלת כולה עליהם.

על מה הורים הכי מרגישים אשמה?

חלק גדול מהאשמה מתרכז סביב כמה מצבים חוזרים, ולרוב הגורם האמיתי מאחוריהם שונה ממה שנראה על פני השטח. כשמזהים מה באמת עומד מתחת לאשמה, קל יותר להרפות ממנה. הטבלה הבאה מציגה כמה מהמצבים הנפוצים:

חשוב לומר את זה בקול: מי שמגדל ילדים בתקופה שמערימה על ההורות לחצים חסרי תקדים אינו נכשל. עצם העיסוק בשאלות האלה מעיד על אכפתיות עמוקה, ולא על מחדל.

האם רגשות אשמה עוזרים לי או לילד?

התשובה הקצרה היא שהאשמה עצמה כמעט אינה עוזרת, ולרוב אף מזיקה. מה שכן עוזר הוא היכולת להתבונן. מחקר שליווה 106 הורים לילדים בגילי לידה עד שש עם קשיים רגשיים והתנהגותיים מצא שככלל, ככל שלילד יש יותר קשיים, כך ההורים חווים אשמה עוצמתית יותר. אבל גורם אחד שבר את הקשר הזה לחלוטין: היכולת של ההורה לעצור, להתבונן ולהבין מה עומד מאחורי ההתנהגות, של הילד ושל עצמו. אצל הורים בעלי יכולת התבוננות גבוהה לא נמצא קשר בין קשיי הילד לבין עוצמת האשמה, והיכולת הזו הגנה עליהם מפני דיכאון וחרדה.

המשמעות המעשית ברורה. כשאנחנו שקועים באשמה, קורה ההפך מהתבוננות. אנחנו כל כך עסוקים בשיפוט העצמי שאין לנו פנאי נפשי לראות את הילד שמולנו. הורה ששקוע במחשבה שהוא הורה נורא אינו פנוי לתקף את הרגש של הילד, לחבק ולהכיל, והאשמה גונבת ממנו בלי כוונה בדיוק את הנוכחות שרצה לתת. לכך מתווסף מחיר פיזיולוגי: ביקורת עצמית מתמשכת מפעילה במוח מנגנוני הישרדות ומעלה את רמות הורמון הלחץ, מה ששוחק את ההורה ומקטין דווקא את היכולת שלו להיות ההורה שרצה להיות.

מה ההבדל בין אשמה לבין אחריות?

ההבחנה בין אשמה לאחריות היא אולי הכלי המשמעותי ביותר בנושא הזה. אשמה מתמקדת בעבר ובעצמי ושואלת מה עשיתי וכמה אני גרוע, ואילו אחריות מתמקדת בהווה ובילד ושואלת מה קרה ומה אפשר לעשות עכשיו. אשמה משתקת, אחריות מניעה לפעולה. הטבלה הבאה ממחישה את ההבדל:

התנועה מאשמה לאחריות אינה מוחקת את הרגש, אלא מפנה אותו לכיוון מועיל. כשמחליפים את המחשבה על מה שקלקלתי בשאלה מה הילד צריך ממני עכשיו, משהו בבית משתחרר, ומפסיקים לשקוע ברגש ומתחילים לפעול.

איך מפחיתים רגשות אשמה ופועלים מתוך אחריות?

אי אפשר וגם לא צריך למחוק את האשמה לגמרי, אבל אפשר להפחית את עוצמתה ולהפוך אותה מכוח משתק לכוח מניע. כמה כלים מעשיים מסייעים בכך.

• לתרגם אשמה לאחריות. בכל פעם שעולה אשמה, כדאי לעצור ולשאול מהו הצעד הקטן שאפשר לעשות עכשיו. במקום להתייסר על צעקה, אפשר לגשת לילד ולומר לו שמצטערים שהקול עלה, שההורה היה בלחץ אבל זו לא אשמתו. תיקון אחד כזה שווה יותר משעות של ייסורים.
• לדבר אל עצמכם כמו אל חבר טוב. הקול הפנימי של הורה עייף לרוב אכזרי הרבה יותר מכפי שהיה מדבר לחבר שעבר יום קשה. לחבר היו אומרים שעשה כמיטב יכולתו ושמחר יום חדש, ואותו יחס בדיוק מגיע גם לנו. חמלה עצמית אינה פינוק, אלא תנאי להורות בריאה.
• לבחור את הקרבות. אי אפשר להצטיין בהכול, וזו בגרות ולא כישלון. בחירה בשניים או שלושה ערכים מרכזיים, ומתן רשות לעצמנו לרדת מהשאר, מקלה מאוד. הורה שהחליט שהערך המרכזי שלו הוא ארוחת ערב משותפת בלי מסכים יכול להפסיק להרגיש אשם על דברים אחרים שלא הספיק.
• להשתמש באשמה כמידע ולא כעונש. כשעולה אשמה, במקום להצליף בעצמנו אפשר לקבל את המסר שלה, לזהות שהיא מסמנת שמשהו חשוב לנו, ולהמשיך הלאה. שתי שניות של הכרה מספיקות, ואין צורך להישאר ולהתבוסס בה.
• לעצור לפני התגובה. הכוח האמיתי הוא ביכולת לעצור רגע לפני, אפילו לנשימה אחת, ולשאול מה קורה כאן באמת ומה הילד צריך. פעוט שמתפרץ בסופר לרוב עייף ורעב, וההתפרצות אינה מכוונת נגד ההורה. הנשימה הקטנה הזו היא ההבדל בין תגובה שנצטער עליה לבין תגובה שתקרב.
• לזכור שילדים אינם צריכים הורים מושלמים. מחקרים על התפתחות ילדים מלמדים שילד זקוק להורה טוב דיו, לא מושלם. הורה שטועה, מתקן ומתנצל מלמד את הילד שיעור יקר ערך: שמותר לטעות ושאפשר לתקן. התנצלות בפני הילד אינה חשיפת חולשה, אלא מודל של אחריות ושל חוסן.

מה עושים כשהאשמה פשוט לא מרפה?

גם עם כל הכלים האלה, יהיו ימים שהאשמה תשב על החזה ולא תזוז, וזה בסדר גמור. אשמה גדלה בחושך ובשתיקה, ולכן שיתוף של בן זוג, חבר או הורה אחר, והגילוי שגם להם זה קורה, מפחית מיד חצי מעוצמתה. כדאי גם להבחין בין אשמה מוצדקת, שמצביעה על משהו אמיתי שאפשר לתקן, לבין אשמה כרונית שמופיעה על כל דבר ובכל זמן והפכה מנורת אזהרה לרעש רקע קבוע שמותר להנמיך.

טיפול עצמי בלי אשמה הוא חלק מהפתרון ולא ההפך ממנו. שינה, רגע לעצמנו וזמן עם חברים אינם באים על חשבון הילדים אלא לטובתם, כי הורה שחוק ומיוסר נותן פחות מהורה שממלא את המצברים. ואם האשמה כבדה, מציפה ואינה מרפה לאורך זמן, פנייה לאיש מקצוע היא סימן של חוזק ולא של חולשה, שכן לעיתים האשמה נשענת על שכבות ישנות שכדאי להתבונן בהן בליווי.

 דברים שחשוב לדעת על רגשות אשמה הוריים

• כמעט כל הורה מרגיש רגשות אשמה. אשמה היא נורמלית.
  היא נובעת מאהבה ומאכפתיות, וכמעט לכל הורה יש אותה. אתם לא לבד ואתם לא פגומים.
• הורים במאה ה-21  נושאים יותר אשמה.
  השוואות ברשת, עומס מידע וציפיות אינטנסיביות הפכו אותה לרועשת מתמיד, וחלק ממנה הוא רעש חיצוני ולא אמת עליכם.
• אשמה לא עוזרת, לקיחת אחריות כן.
  אשמה ממוקדת בעבר ובעצמי ומשתקת, אחריות ממוקדת בהווה ובילד ומניעה לפעולה. כדאי לתרגם אחת לשנייה.
• עצירה והתבוננות פנימה מגינות עלינו מפני רגשות אשמה.
  היכולת לעצור, לנשום ולהבין מה עומד מאחורי ההתנהגות היא שמגינה עלינו ועל הילדים, לא ההלקאה העצמית.
• חמלה עצמית היא כלי הורי שמפחית רגשות אשמה.
  דברו אל עצמכם כמו אל חבר. ילדים צריכים הורה טוב דיו שמתקן, לא הורה מושלם שמתייסר.

המקום של הדרכת הורים ואימון בסוגיית האשמה

אשמה הורית היא אחת הסוגיות הנפוצות ביותר שהורים מביאים איתם, והיא נוגעת גם בקשר עם הילד, גם בזוגיות וגם ביחס של ההורה לעצמו. הדרכת הורים מלווה את ההורה בתרגום האשמה לאחריות ובבניית התבוננות רגועה יותר, אימון ילדים ונוער עובד ישירות עם הילד על הרגשות שמתעוררים, וייעוץ זוגי מסייע לבני הזוג לחלק את העומס ולהפסיק להאשים זה את זה ואת עצמם.

בית "בשביל ההורות" מכשיר מדריכות הורים, מאמנות ילדים ונוער ויועצות זוגיות, ומעניקה כלים מעשיים לעבודה עם משפחות סביב אשמה ורגשות מורכבים נוספים. זו הזדמנות ללמוד לא רק כדי לעזור לאחרים, אלא גם כדי להביט אחרת על ההורות שלנו.