בניית זהות עצמית של מתבגרים בעידן הרשתות החברתיות: מה קורה מאחורי המסך?

מתבגרים בונים היום זהות עצמית בשני מרחבים במקביל: בעולם הממשי, מול חברים ומשפחה, וברשת, מול קהל גדול שמגיב בזמן אמת. כדי להבין מה עובר עליהם, חשוב להכיר את הצורך בנפרדות, את כוחה של קבוצת השווים, את מנגנון ההשוואה ואת מה שהורים עדיין יכולים לתת.

למה הרשתות החברתיות נמצאות במרכז העולם של מתבגרים?

לפי סקר בינלאומי שנערך ב-2024 בקרב אלפי הורים, גם בישראל, כ-93% מבני 13 עד 17 מחזיקים סמארטפון או טאבלט אישי, והגיל הממוצע לסמארטפון ראשון בישראל עומד על כ-8. כמעט מחצית מבני הנוער מדווחים שהם מחוברים לרשת כמעט כל הזמן. כל העולם הזה צעיר להפליא: האייפון הראשון יצא ב-2007, אינסטגרם ב-2010 וטיקטוק ב-2016. אין דור קודם של הורים שגידל מתבגרים בתוכו.

הרשת נמצאת במרכז כי היא עונה בדיוק על מה שגיל ההתבגרות מבקש: קשר עם בני גילם, חופש מפיקוח הורי, מקום להתנסות בזהויות שונות ומשוב מיידי על השאלה "איך אני נראה בעיני אחרים". בשנים עברו התהליכים האלה קרו בחצר בית הספר, בתנועת הנוער ובטלפון הקווי. היום הם קורים גם בקבוצות וואטסאפ, בסטורי ובתגובות, 24 שעות ביממה.

מה הקשר בין התפתחות המוח לרשתות חברתיות?

המוח בגיל ההתבגרות נמצא בשלב של פער התפתחותי. המערכת הלימבית, שאחראית על ריגוש, תגמול ורגש, פעילה במיוחד, בעוד שהקורטקס הקדם מצחי, שאחראי על שיקול דעת, תכנון ועצירה, ממשיך להבשיל עד אמצע שנות ה-20. במילים פשוטות, המתבגר רעב לגירוי ולתגמול, ועדיין מתקשה להגיד לעצמו "מספיק".

הרשתות מתוכננות לעבוד בדיוק על הפער הזה. לייק, תגובה, סרטון חדש שמתחיל מיד כשהקודם נגמר, כל אלה מספקים מנות קטנות של דופמין בלי מאמץ. לכן הקושי להניח את הטלפון נובע ממפגש בין מוח בהתפתחות לבין מוצר שנבנה כדי למשוך אותו, ולא קשור לאופי או לעצלות.

איך מתבגרים מגבשים זהות עצמית?

גיל ההתבגרות מוגדר היום בטווח רחב, בין גיל 9 לערך ועד אמצע שנות ה-20 ויש מחקרים שמעידים על כך שהוא נמשך עד לתחילת שנות השלושים. בתוך הטווח הזה המשימה המרכזית היא נפרדות: להבין מי אני כאדם עצמאי, בנפרד מההורים. הדרך לשם עוברת לעיתים קרובות דרך השלילה. לפני שהמתבגר יודע מי הוא, הוא מגלה מי הוא לא. מכאן הוויכוחים, הדלת הסגורה והמשפט המוכר "אתם לא מבינים כלום".

בילדות, ההורים הם המראה שבה הילד רואה את עצמו. בגיל ההתבגרות המראה עוברת לקבוצת השווים – החברים בני גילו, ומה שחשוב הוא פחות מה אמא חושבת ויותר איך אני נראה בעיני החברים. היום קבוצת השווים הזאת כוללת גם את הכיתה וגם את אינסטגרם, טיקטוק ויוטיוב, והיא גדולה, רועשת ואף פעם לא הולכת לישון.

ברשת מחכות למתבגר אינסוף זהויות מוכנות בלחיצת כפתור: סגנונות לבוש, השקפות, קהילות ואידיאלים של מראה והצלחה. יש בזה צד מעשיר, כי מתבגר שמרגיש שונה בכיתה יכול למצוא ברשת אנשים שדומים לו. אך מובן שיש בזה גם סיכון, כי מוח שעדיין לא למד לסנן מידע, עומד לבד מול ים של מסרים, חלקם קיצוניים ורובם ערוכים.

איזה לחץ חברתי מתבגרים חווים ברשתות?

הלחץ החברתי לא נולד עם הרשתות, אבל הן שינו את צורתו. מה שהיה פעם שיחה במסדרון הפך לתיעוד שנשמר, מופץ ונמדד.

• לחץ להיות זמין כל הזמן, לענות מהר ולא לפספס שיחה בקבוצה.
• לחץ להופיע: לפרסם תמונות שנראות טוב, לעדכן סטורי, להראות שיש חיים חברתיים.
• לחץ המספרים: לייקים, עוקבים וצפיות הופכים למדד גלוי של פופולריות.
• פחד להחמיץ – FOMO: התחושה שמשהו חשוב קורה בלעדיי, שמתעצמת כשרואים תמונות ממסיבה שלא הוזמנו אליה.
• חשיפה לפגיעה: שיימינג, הדרה מקבוצות, תגובות פוגעניות וחרמות שמתרחשים גם מחוץ לשעות בית הספר.

לפי סקרים עדכניים, כ-44% ממתבגרים מדווחים על חרדה כשהטלפון לא זמין להם, ובקרב בנות השיעור גבוה יותר, כ-55% לעומת כ-40% בקרב בנים. הנתון הזה מראה עד כמה הטלפון הפך עבורם לחלק מהזהות החברתית, ולא רק לכלי תקשורת.

איך השוואות ברשתות משפיעות על הדימוי העצמי של מתבגרים?

דימוי עצמי הוא האופן שבו אדם תופס ומעריך את עצמו, כלומר התשובה לשאלה "כמה אני שווה". ביטחון עצמי הוא האמונה ביכולת להתמודד, לנסות ולהצליח. שניהם נבנים בבית, ושניהם נבחנים מחדש בגיל ההתבגרות, כשהמתבגר מתחיל לראות את עצמו מבחוץ. מה שהוא עוד לא מבין הוא שמה שהוא רואה נמצא בתהליך, ורחוק מלהיות מוצר מוגמר.

ההשוואה ברשת קשה במיוחד כי היא לא הוגנת מלכתחילה. המתבגר משווה את החיים שלו, עם הלחץ של הבוקר והפצעון במצח, למבחר הרגעים הטובים ביותר של אחרים, ערוכים ומסוננים.

למה קשה למתבגר להפסיק לגלול גם כשזה עושה לו רע?

הדבר המבלבל בגלילה הוא שהיא גם מה שפוגע וגם מה שנראה כמו פתרון. מתבגרת שמרגישה רע אחרי שראתה תמונות של משפיענית, חוזרת לגלול כדי להסיח את דעתה, רואה עוד תמונות ומרגישה עוד פחות טוב. הכאב והתרופה הזמנית נמצאים באותו מקום, וכך נוצר מעגל.

מחקרים מהשנים האחרונות מצביעים על כך שהמדד החשוב הוא אופי השימוש, ולא רק מספר השעות. שימוש שבו המתבגר לא מצליח להפסיק גם כשהוא רוצה, מגיב בעצבנות כשאין גישה ומזניח דברים שהיו חשובים לו, קשור לסיכון גבוה יותר לחרדה ולמצב רוח ירוד משימוש ארוך יותר אבל מבוקר. במקום לשאול "כמה זמן", כדאי לשאול "מי שולט במי, המתבגר במסך או המסך במתבגר".

מה הצורך בשייכות ואיך הוא מתבטא ברשת?

שייכות היא אחד הצרכים הבסיסיים ביותר של כל אדם, ובגיל ההתבגרות היא נמצאת בשיא עוצמתה. קבוצת השווים נותנת למתבגר שלושה דברים מרכזיים: להיות דומה ומקובל, לקבל אישור רגשי ממי שעובר תהליכים דומים, ולהרגיש בעל מעמד וערך. חברים חשובים לו לעיתים יותר מהלימודים, ומבחינה התפתחותית כך זה צריך להיות.

ברשת הצורך הזה מקבל ביטויים שהורים לא תמיד מזהים. שפה פנימית של קבוצה, מימים ובדיחות שרק החברים מבינים, השתתפות באתגרים ובטרנדים, בחירה בזהות מקוונת שמשדרת "אני חלק מכם". מתבגר שמסרב לצאת מהקבוצה בזמן ארוחת ערב לא בהכרח מזלזל במשפחה. לעיתים קרובות הוא פשוט מפחד שאם ייעלם לשעה, המקום שלו בקבוצה ייחלש.

כשהשייכות בעולם הממשי חלשה, למשל אצל מתבגר שמרגיש בודד בכיתה, הרשת עשויה להפוך למקור העיקרי שלה. זה יכול להיות מקום של הקלה אמיתית, אבל גם מקום שבו הוא פגיע יותר לקבוצות קיצוניות, לתכנים מזיקים ולקשרים עם אנשים שהוא לא מכיר.

איך מחזקים ביטחון עצמי של מתבגר בעידן הדיגיטלי?

הורים רבים מרגישים שהם לא מבינים מספיק בטיקטוק כדי ללוות את הילד. אבל כדי לחזק מתבגר לא צריך להיות מומחה טכנולוגי. צריך להכיר את הילד: מה עושה לו טוב, מה מפיל אותו ומה הוא מחפש ברשת שאולי חסר לו במציאות.

כמה כיווני חשיבה שיכולים לעזור:

• סקרנות במקום ביטול: כשהמתבגרת אומרת "אני נראית נורא", המשפט "את יפה" לא משכנע. שאלה כמו "מה ראית היום שגרם לך להרגיש ככה?" פותחת שיחה.
• חשיבה ביקורתית: ללמד לשאול מי יצר את התוכן, למה, ומה הוא מנסה למכור. שיחה כזאת עובדת טוב יותר כשמתחילים אותה בגיל צעיר, לפני שהנושא הופך טעון.
• מקור ערך מחוץ למסך: תחביב, התנדבות, ספורט או כל עשייה שבה המתבגר חווה מסוגלות שלא נמדדת בלייקים.
• דוגמה אישית: איך אתם מדברים על הגוף שלכם, כמה זמן אתם עצמכם גוללים, והאם הטלפון מונח על השולחן בזמן שהילד מספר משהו.
• זמנים משותפים בלי מסכים, קבועים וצפויים, שמזכירים שיש מקום שבו כולם שייכים בלי תנאים.

והכי חשוב, מתבגר שיודע שאפשר לספר בבית על מה שקורה ברשת, גם כשהוא טעה, נפגע או ראה משהו מפחיד, מוגן הרבה יותר ממתבגר שמסתיר מתוך פחד מעונש. הקשר עם ההורה הוא המסננת החשובה ביותר שיש לו.

אילו סימנים מעידים שהרשת פוגעת בדימוי העצמי של המתבגר?

קשה לדעת מה קורה בתוך הטלפון, אבל ההשפעות שלו נראות מחוץ לו. רוב המתבגרים משתמשים ברשת בלי שהדימוי העצמי שלהם מתערער באופן משמעותי. עם זאת, יש סימנים שכדאי לשים לב אליהם, במיוחד כשהם מופיעים יחד או נמשכים יותר משבועיים:

• עיסוק מוגבר במראה: זמן רב מול המראה, ביקורת עצמית חריפה על הגוף, בקשות לטיפולים קוסמטיים בגיל צעיר.
• שינויים באכילה: דילוג על ארוחות, דיאטות קיצוניות או אימון כפייתי.
• תלות בתגובות: מצב רוח שעולה ויורד לפי כמות הלייקים, מחיקת תמונות שלא קיבלו מספיק תגובות.
• נסיגה חברתית: פחות מפגשים פנים אל פנים, יותר זמן לבד עם המסך.
• שינה משובשת: שימוש בטלפון עד שעות הלילה המאוחרות, עייפות בבוקר.
• תגובות חריפות כשמגבילים את הגישה לטלפון, מעבר לתסכול הרגיל.
• ירידה בעניין בדברים שפעם שימחו אותו, מתוך תחושה ש"אין טעם".

כשמזהים סימנים כאלה, התגובה הראשונה חשובה. הערה כמו "שוב אתה עם הטלפון" תגרום למתבגר להתגונן. משפט כמו "שמתי לב שאתה נראה עייף ועצוב בזמן האחרון, אני דואגת לך" פותח אפשרות לשיחה.

האם כדאי לבדוק את הטלפון של המתבגר?

זו אחת השאלות שהורים מתלבטים בהן יותר מכול, ואין לה תשובה אחת שמתאימה לכל משפחה. מצד אחד, מתבגר צריך מרחב פרטי כדי לגבש זהות, והפרטיות הזאת היא חלק מהנפרדות הבריאה שלו. מצד שני, ההורה אחראי על הבטיחות שלו, והרשת כוללת סכנות ממשיות.

גיל הילד משנה את התשובה. אצל ילד בן 10 שמקבל טלפון ראשון, בקרה הורית גלויה, שמוסכמת מראש, מתאימה ונחוצה. אצל מתבגר בן 16, בדיקה סמויה של ההודעות עלולה לפגוע באמון באופן שקשה לתקן, ולגרום לו פשוט להסתיר טוב יותר. בין שני הקצוות יש מדרג של אפשרויות: הסכמות משותפות על שימוש, כלי סינון שהמתבגר יודע עליהם, ושיחות קבועות על מה שקורה ברשת.

יש מצבים שבהם הבטיחות קודמת לפרטיות: חשד לפגיעה עצמית, לקשר עם מבוגר זר, לסחיטה או לבריונות קשה. במצבים כאלה ההתערבות מוצדקת, ועדיף לספר למתבגר מה נעשה ולמה. ברוב המקרים האחרים, הקשר עם המתבגר מגן עליו יותר מכל אפליקציית ניטור. מתבגר שיודע שיוכל לספר להורה על משהו מטריד בלי שהטלפון יילקח ממנו מיד, יפנה אליו בזמן.

איך מדברים עם מתבגר על מה שהוא רואה ברשת?

שיחה על הרשת מצליחה יותר כשהיא לא נפתחת בהאשמה או בפחד. מתבגרים מרגישים מהר מאוד כשהשיחה נועדה בעיקר להגביל אותם, ואז הם נסגרים. שיחה שנפתחת בסקרנות, "מה הכי מצחיק אותך בטיקטוק השבוע?", יוצרת מקום לדבר גם על מה שפחות מצחיק.

כדאי לדבר על הרשת כחלק רגיל מהחיים ולא רק כשיש משבר. כשהשיחות האלה קורות באופן טבעי, בזמן ארוחה או בנסיעה, קל יותר לחזור אליהן ברגע שקורה משהו מטריד. חשוב גם להבהיר מראש שאם המתבגר ייתקל במשהו מפחיד, פוגע או מביך, הוא יכול לספר בלי לחשוש שהטלפון יילקח ממנו מיד. הרבה מתבגרים שותקים בדיוק מהסיבה הזאת.

מתי כדאי לפנות להדרכת הורים או לאימון רגשי למתבגרים?

כשהפער בין מה שקורה ברשת לבין מה שקורה בבית גדל, כשהוויכוחים על הטלפון הופכים ליומיומיים, או כשרואים שינוי מתמשך במצב הרוח, בשינה או בקשרים החברתיים, כדאי להיעזר בליווי מקצועי. הדרכת הורים יכולה לעזור להבין את עולמו של המתבגר, לבנות גבולות דיגיטליים שלא מנתקים את הקשר ולמצוא את הדרך לשיחה פתוחה. אימון רגשי למתבגרים נותן למתבגר עצמו מקום לחשוב על מי הוא רוצה להיות, מחוץ לעיני הקהל. למי שרוצה ללוות משפחות ומתבגרים בתקופה הזאת, "בשביל ההורות" מכשירה מדריכות הורים, מאמנות רגשיות לילדים ובני נוער וכן מציעה השתלמות ייעודית לנשות מקצוע בנושא גיל ההתבגרות במאה ה-21, שעוסקת גם בהתמודדות עם העולם הדיגיטלי.