פעילות גופנית, ערכים וילדים: מה באמת קורה שם על המגרש
אני אמא לשלושה בנים. שלושה מתבגרים פעלתניים.
ואני, בכנות מלאה, אישה שספורט מעולם לא דיבר אליה במיוחד. אבל אני חיה בבית ספורטיבי. הילדים שלי עסקו ועוסקים בספורט, ולאורך השנים מצאתי את עצמי נוסעת לאימונים, יושבת על ספסלים קרים, מעודדת, ומתחילה להבין שמשהו אמיתי קורה שם, הרבה מעבר לכדור.
הבן הבכור שלי שיחק בילדותו כדורגל, והיום מתאמן ב-MMA. בשני התחומים הוא נתן את הלב, וראיתי מהצד איך הם מפתחים אותו. לא רק את השרירים. את אישיות. הוא מסיים השנה כיתה י"ב, ולאחרונה נתן לי לקרוא את עבודת הגמר שכתב בחינוך גופני. הנושא: הקשר בין ספורט לפיתוח ערכים אצל ילדים ומתבגרים.
קראתי את העבודה והרגשתי שנופלים לי אסימונים. כל מה שראיתי בשנים האחרונות, הדרך שהבנים שלי מגיבים לקושי, היכולת שלהם לקבל ביקורת, מה שקורה להם אחרי הפסד, פתאום הבנתי שיש לזה הסבר מחקרי. ושיש לי, כהורה, הרבה יותר חלק בסיפור הזה ממה שחשבתי.
אז החלטתי לשתף אתכם. בין אם הספורט מרגש אתכם ובין אם אתם כמוני ובעיקר יושבים על הספסל, מסתבר שמה שקורה שם הוא הרבה יותר ממה שנראה מהצד.
כי יש הורים שרושמים את הילד לחוג ספורט בגלל האנרגיה שצריך לפרוק. יש כאלה שעושים את זה כי כולם עושים את זה. ויש כאלה שפשוט חושבים שטוב לילד לזוז. כל הסיבות האלה נכונות. אבל מה שהמחקר מגלה שוב ושוב הוא שספורט עושה לילדים משהו עמוק הרבה יותר ממה שרוב ההורים מצפים לו.
כשאומרים "התנהגות ספורטיבית", לא מדברים על כדורגל
"התנהגות ספורטיבית" היא לא ביטוי מקצועי. היא ביטוי של ערך. כבוד הדדי, יושר, שיתוף פעולה, היכולת לוותר על האגו. השפה עצמה מגלה לנו שתרבויות ברחבי העולם הבינו מזמן שמגרש הוא מקום לפיתוח האופי, ולא רק לפיתוח הגוף.
ארגון אונסק"ו הכיר בכך ומקדם את הנושא באופן רשמי. מחקרים שסקרו עשרות עבודות בתחום מצאו שספורט תורם לילד בחמישה מעגלים שונים: גוף, אורח חיים, רגש, יחסים חברתיים ויכולת קוגניטיבית. כלומר פעילות גופנית לא מפתחת רק סיבולת לב ריאה. היא גם מפתחת גם סיבולת נפשית: את היכולת לקבל ביקורת, להתמיד כשקשה, לתפקד בתוך קבוצה ולפתור קונפליקטים. רשימת הערכים שספורט יכול להנחיל ארוכה: הגינות, משמעת עצמית, הכלה, כבוד הדדי והתמדה.
המסקנה שחוזרת במחקרים: את מה שחינוך גופני איכותי נותן לילד אי אפשר לשחזר בשום מקצוע אחר. שיעור מתמטיקה ושיעור חינוך גופני לא מתחרים. הם שני שיעורים חשובים שפועלים בזירות שונות לחלוטין.
מה קורה לילד כשהוא מתאמן?
ממצא שחוזר בעקביות בספרות המחקרית הוא שיפור בהערכה העצמית. ילד שמשתתף בספורט באופן קבוע מרגיש טוב יותר עם עצמו, בטוח יותר ביכולות שלו, ופחות חושש מכישלון.
הסיבה ברורה. ספורט מציב אתגרים ויש רגע שמתגברים עליהם. אפילו הפסד, ביצוע גרוע, אימון שהלך רע, מלמדים משהו שאיש לא יכול ללמד בכיתה: איך קמים ומנסים שוב.
תחשבו על ילד בן עשר שמתאמן בכדורסל שנה. הוא לא הכי מיומן בקבוצה. כמעט בכל אימון יש רגע שבו הוא מפספס, ורגע שבו מצליח. עם הזמן, בלי שאיש הסביר לו את זה במילים, הוא מפתח יכולת לחזור לשחק אחרי טעות בלי להישבר. זה לא קורה מתוך שיחה. זה קורה בחוויה שחוזרת שוב ושוב.
ממצא מעניין במיוחד: ילדים ביישנים, כאלה שסובלים מחרדות חברתיות, יכולים להרוויח מספורט יותר מכולם. ספורט מציע הצלחות שמרגישים בגוף, לא רק בראש. ילד שסיים ריצה, שהגיש נכון, שעזר לקבוצה, חווה תחושת מסוגלות שקשה מאוד לייצר בדרכים אחרות. ותחושת מסוגלות היא הבסיס שעליו נבנה ביטחון עצמי אמיתי.
עבודת צוות – המיומנות שאי אפשר לתרגל לבד
יש הבדל משמעותי בין ספורט אישי לספורט קבוצתי. שחייה, ריצה, אימון בחדר כושר, כולם מצוינים. אבל ספורט קבוצתי מוסיף משהו שאי אפשר לתרגל לבד: הצורך האמיתי לסמוך על מישהו אחר. לא כי בחרת, אלא כי מבנה המשחק מחייב את זה.
בכדורגל אי אפשר לנצח לבד. כשלא מאמינים בחבר שעומד בפתח השער, הקבוצה מפסידה. כשלא מוותרים על הכדור ברגע הנכון, כולם סופגים. כשהקבוצה מנצחת, כולם מנצחים. הניצחון והכישלון הם משותפים, ומכאן צומחת אחריות קבוצתית שקשה ללמד בכל דרך אחרת.
מחקרים מצאו שילדים שעסקו בספורט קבוצתי דיווחו על פחות בדידות, קשרים חברתיים חזקים יותר, ויכולת טובה יותר לפתור קונפליקטים, וכל זה – גם שנים אחרי שהפסיקו לשחק.
תפקיד המאמן: הרגע חשוב, אבל מה שעושים איתו חשוב יותר
מחקרים שבחנו את השפעת המאמן והמורה לחינוך גופני על ילדים מצאו דבר מעניין: חינוך ערכי דרך ספורט לא קורה מעצמו. הוא תלוי ברובו באדם שעומד מולם.
בשיעור חינוך גופני תלמידים לא לומדים על ערכים. הם חווים אותם. כשילד עוזר לחבר שנפל, הוא לא לומד על עזרה לזולת. הוא עוזר לזולת. כשקבוצה מפסידה ועדיין לוחצת יד ליריבים, היא לא לומדת על הגינות. היא מתנהלת בהגינות. זה ההבדל בין ידע לחוויה, וחוויות מעצבות אדם הרבה יותר מידע.
מה שמכריע הוא מה שהמאמן עושה עם הרגע. מאמן שעוצר ושואל "למה עזרת לו לקום? מה זה אומר עליך?" לא רק מגיב לרגע. הוא מחבר בין החוויה לבין ערך שהילד יוכל לקחת גם הביתה. ולהיפך, מאמן שמשבח רק מנצחים ומתעלם מהתנהגות לא ספורטיבית, גם הוא מלמד ערכים, רק לא את אלה שאנחנו רוצים לקדם.
תפקיד ההורה, כי הוא לא פחות קריטי
אז מה אנחנו עושים עם כל המידע הזה? איך זה קשור אלינו כהורים? המאמן חשוב, אבל ההורה שיושב על הספסל, שנוסע ברכב הביתה, שמגיב אחרי המשחק, לא פחות משמעותי. אולי יותר.
- להיות שם באמת. "אמא, תראי אותי." זה לא משפט. זו בקשה. הנוכחות שלכם, בלי טלפון, בלי שיחות לאורך כל המשחק, מעבירה מסר ברור: אתה שווה את הזמן שלי. ילד שהוריו מגיעים אבל לא באמת שם, יודע את ההבדל.
- לשים לב לשיחה בדרך הביתה. אחד הדברים הכי משמעותיים הוא מה אומרים ברכב אחרי המשחק. "כמה שערים הבקעת?" זו שאלה על תפוקה. "נהנית?" זו שאלה על חוויה. "למה לא מסרת בסוף?" ממקם אתכם כמאמן. "איזה רגע הכי אהבת היום?" ממקם אתכם כהורה תומך. זה לא אומר שאף פעם לא מדברים על ביצוע. אבל כשהשיחה הראשונה אחרי כל אימון היא על תוצאות, הילד מפנים שמה שמעניין אתכם זה ההישגים ולא הוא.
- ללמד להתמודד עם הפסד, לא לעקוף אותו. כשילד יוצא מהמשחק עם פנים שבורות, הדחף הטבעי הוא לפתור את זה מהר, "לא נורא, יהיה בסדר." אבל כשהכאב לא מקבל מקום, הוא לא נעלם, הוא נשאר בפנים. מה שעוזר יותר הוא לשבת לידו ולשאול "מה קרה שם? ספר לי." קודם לשמוע. אחרי שסיפר, אפשר לשאול "מה היית עושה אחרת?" זו לא ביקורת. זוהי דרך ללמד אותו לחשוב על הביצוע שלו מבלי לפגוע בביטחון שלו.
להיזהר מהאגו שלנו במגרש שלהם. הורה שצועק מהיציע, מתווכח עם המאמן מול כולם, מעיר לילד של הורה אחר. כולנו ראינו את זה. ומעטים מאיתנו יודו שהיו שם פעם. כשאנחנו מתנהלים כך, אנחנו מלמדים את הילד שהניצחון הוא מה שחשוב. שכבוד ההורים תלוי בביצוע שלו. שאין מקום לטעות. וזה בדיוק ההיפך מהערכים שספורט יכול ללמד. - לחבר את מה שרואים במגרש לחיים. ערכים שנרכשים בספורט לא עוברים אוטומטית לשאר תחומי החיים. ילד יכול להפגין הגינות מלאה במשחק ולהתנהג אחרת לגמרי בהפסקה בבית הספר. מי שיוצר את הגשר הזה הוא ההורה. שאלה אחת פשוטה אחרי המשחק, "ראיתי שחזרת לעזור לחבר שלך גם כשדחפו אותך. מה גרם לך לעשות את זה?" שווה יותר מעשר הטפות על יושר.
האם הערכים נשארים?
מה שנרכש במגרש בגיל עשר, האם זה נשאר? מחקרי מעקב לטווח ארוך מצאו שכן. מי שעסק בספורט קבוצתי בגיל בית הספר סבל פחות מבדידות חברתית גם בבגרות. הכישורים שנרכשו שם, שיתוף פעולה, פתרון קונפליקטים, היכולת להיות חלק מקבוצה, נשארו רלוונטיים גם שנים אחרי שהפסיקו לשחק.
זה קורה כי ערכים שנחוו ותורגלו שוב ושוב הופכים לחלק מהזהות של האדם. ילד שלמד לקום אחרי הפסד בגיל שתיים עשרה, וחווה את זה עשרות פעמים, לא "שוכח" את זה כשהפסיק לשחק. זה כבר חלק ממי שהוא.
5 טיפים להורה שרוצה שהספורט יעזור לילד שלו לפתח ביטחון עצמי
- . שאלו על החוויה, לא על התוצאה. בדרך הביתה, השאלה הראשונה שלכם תקבע את הטון. "נהנית? מה היה הרגע הכי טוב?" זו שאלה שפותחת שיחה אחרת לגמרי מ"למה לא שמת לב לכדור?"
- . תנו מקום לכאב אחרי הפסד. לא למהר לפתור, להגיד "לא נורא", אלא לשבת, לשמוע, לשאול. כאב שמקבל מקום עובר. כאב שמתעלמים ממנו נשאר.
- . חפשו רגעים לחבר ערכים למציאות. "ראיתי שעזרת לו גם כשהיית עייף. זה לא פשוט." משפט אחד כזה שווה יותר מהרצאה.
- . בדקו את ה"נוכחות" שלכם ביציע. לא רק נוכחות פיזית. האם אתם באמת שם? האם הם מרגישים שאתם רואים אותם?
- . הפרידו בין האגו שלכם לבין ההצלחה שלהם. הספורט שלהם הוא שלהם. הם לא משחקים בשבילכם, גם כשנדמה ככה.
אנחנו לא שולטים במאמן, לא בתוצאות, ולא בכימיה שתהיה לילד עם הקבוצה. אבל אנחנו שולטים בעידוד, במה שקורה בדרך הביתה, בשיחה לפני השינה, בתגובה שלנו ברגע שאחרי הפסד.
בגישת "בשביל ההורות" מאמינים שהורה שלומד לראות את החוזקות של ילדו, ולהגיב מתוכן גם ברגעים הכי מאתגרים, יוצר את הבסיס הכי יציב שיש. קורס הדרכת הורים של "בשביל ההורות" מעניק למדריכות את את הכלים האלה: כלים מעשיים, מבוססי מחקר, שמאפשרים להם לסייע להורים לפעול מתוך החוזקות, בבית וגם על המגרש.
