5 טעויות של הורים שמגבירות מריבות בין אחים ודרכים לתקן אותן

שלום לכם,

אם הילדים שלכם הם החברים הכי טובים בעולם, מלאכים שלעולם לא רבים,
לא הגעתם למקום הנכון וזה ממש לא המדריך בשבילכם.
אבל בהנחה שנרשמתם לקבל אותו אני מרשה לעצמי לנחש ש…

הסיוט הגדול שלכם הוא המריבות שלהם.
כבר נמאס לכם לשמוע אותם מקניטים אחד את השני, מלגלגים ומשפילים, וזה לא נגמר בזה.
לאף אחד אחר הם לא מתנהגים כל־כך גרוע, אבל בינם לבין עצמם הם מסוגלים לקלל, להרביץ,
להעליב ולפגוע בבטן הרכה, כי הם מכירים אחד את השני ויודעים בדיוק על אילו כפתורים ללחוץ.
שלא לדבר על הקנאה וההשוואות – הם כל הזמן בוחנים אחד את הצלחת של השני בזכוכית מגדלת ומרגישים מקופחים. כל אחד מהם מרגיש שהשני קיבל יותר.
"למה היא קבלה שניים?"
"למה לו אתם כל הזמן מוותרים?"
"למה תמיד אני?"
"אוף… זה לא פייר"

וחוץ מהרעש, והכאב והעיסוק המתמיד ב"מי התחיל", יש את הסרטים האלה שרצים לכם בראש:
אתם חושבים שזה בטח בגללכם, שמשהו בהורות שלכם לא עובד,
אתם מדמיינים את העתיד – איך הם ימשיכו את המריבה האין־סופית הזאת כשהם יהיו גדולים ואתם לא תהיו לצדם…

איך אני יודעת את כל זה?
כי אתם לא היחידים.
העולם מלא בהורים מכל הסוגים, הצבעים והמינים, ובילדים שלהם, שיכולים לבזבז שעות בריב קולני על כדורגל ישן, או על זכות הראשונים להיכנס למקלחת.

בכל מקום בו יש חיים יש גם מריבות וקנאה ויחסים מורכבים בין אחים,
ועדיין, אפשר להפחית את המריבות  ואפשר אפילו לצמוח מתוך הסיטואציה הקשה הזו.

זאת בדיוק המטרה שלי במדריך הזה:
להפנות את אור תשומת לבכם ל־5 טעויות נפוצות שהורים עושים, בלי להתכוון, והן מגבירות את התחרות והאיבה בין האחים, ולתת לכם כלים להתמודד עם הקושי.

 

"תוותר לה! היא קטנה ואתה גדול"

טעות #1 – להתערב

אנחנו נוטים להתייחס לריב כאל סיטואציה שלילית לחלוטין, אבל למעשה מריבות הן חלק מרקמת החיים של כולנו. גם אם הן לא נעימות, יש להן תפקיד, וכשמדובר במריבות בין אחים התפקיד שלהן משמעותי במיוחד. הן מכינות את הילדים לחיים.

כשאחים רבים ביניהם, הם נמצאים במרחב הבטוח של הבית, ובודקים את גבולות הזהות שלהם:
עד כמה הם מוכנים לוותר ועל מה הם רוצים להתעקש, מה יקרה אם הם ימשיכו להציק ומה יקרה אם יגיבו על הצקה מתמשכת. הבדיקה הזו מלמדת אותם להקשיב לעצמם, לנהל אינטראקציות, לדעת להילחם על דעתם ועל הדברים החשובים להם ולגלות, לפעמים בדרך הקשה, מתי כדאי להתפשר.

כשאנחנו ההורים מתערבים אנחנו בדרך כלל "לוקחים צד", מגנים על האחד ונוזפים בשני, וכך אנחנו מחלישים את שני הצדדים.

הילד שאנחנו נוטים להגן עליו לומד מאתנו שהוא חלש. לכן הוא ימשיך לחפש מישהו שישמור עליו מפני כל צרה ולא ידע להגן על עצמו ולעמוד על שלו.
הילד שנדרש ממנו לוותר לאחיו, לומד מאתנו לא להקשיב לצרכים של עצמו, לרצונות ולתחושות שלו, ולוותר על עצמו עבור מישהו אחר. כשהשיעור הזה הופך לדפוס, הוא משפיע על מערכות היחסים העתידיות שלו, בהן הוא ייטה להיות זה שמוותר על רצונו.
נחמד לוותר לפעמים, אבל לא תמיד…

כשמתערבים בדרך כזו, מפריעים לתהליך הטבעי וללמידה הנובעת ממנו, אבל אפשר להישאר מעורבים גם בלי להתערב.

איך עושים את זה?

כשאנחנו מרגישים צורך להתערב או כשהילדים מבקשים את המעורבות שלנו, עלינו לזכור שהתפקיד שלנו הוא לא להיות שופטים ובוררים אלא הורים קשובים, מכילים ומכוונים:

• לאפשר לכל ילד לדבר על הרגשות והתחושות שלו ולהכיל אותם גם אם הם קשים וכואבים. כשילדים רבים הם מרגישים לעתים תחושות מפחידות של כעס, עוינות ואפילו שנאה עזה.
  כל הרגשות האלה לגיטימיים ואפשר, ואפילו כדאי, לדבר עליהם.
• לא לנסות לברר את המצב על־פי דיווח של אח אחד על משנהו.

להקפיד על כך שכל אחד יספר על התחושות, המעשים והרגשות שלו ולא יגלוש לדיווח על מעשי האחר. אם השיחה נודדת לכיוון הזה, נחזיר אותה לתלם ונמקד את הילד בצד שלו בסיפור.

• לא לקבוע עמדה אוטומטית שנובעת מהשערות מוקדמות והתרשמות ראשונית.
  לא בכל מקרה זה שבוכה חזק יותר הוא ה"מסכן" שהתעמרו בו, וגם אם כן, כדאי לקחת צעד אחורה ולתת לו אפשרות להגיב בעצמו.

 

"תראי איזה יופי אייל סידר את החדר שלו. למה שלך נראה כמו דיר חזירים?"

טעות #2 – להשוות

כשהילדים שלנו מקנאים ומסתכלים בעין צרה על מה שהשני קיבל אנחנו, ההורים, לפעמים תוהים
איך זה יכול להיות – "הרי אנחנו תמיד נותנים להם שווה בשווה",
וזו בדיוק הבעיה…
כשאנחנו נותנים להם שווה בשווה, הם לומדים להשוות. כל אחד מהם מצפה לקבל בדיוק את מה שהשני קיבל, וזה לא תמיד מתאים.
אם אחד הילדים בוחר ללכת לאימוני כדורגל ומקבל נעלי כדורגל, גרביים ומגנים, אין צורך לקנות את אותו הדבר בדיוק (או שווה ערך) לילד השני שהבילוי האהוב עליו הוא לאפות עוגות עם אימא. הילדים שלנו שונים זה מזה ואם אנחנו רוצים שהם יפסיקו לבדוק מי קיבל חתיכת עוגה יותר גדולה,
עלינו להפסיק להיות "הורים משווים" ולהפוך להיות "הורים מתאימים" –
הורים שמתאימים את היחס ואת הנתינה לצורך הייחודי של כל אחד.

עוד דרך שמייצרת קנאה בין הילדים היא ההשוואה בין ההישגים, הציונים, ההצלחות וההתנהגות שלהם. גם כאן כ"הורים מתאימים" עלינו לזכור שכל ילד הוא עולם ומלואו ולהשוות אותו רק לעצמו:
"שמתי לב שממש השתפרת במתמטיקה, כל הכבוד לך על המאמץ"
ולא – "שמתי לב שממש השתפרת במתמטיקה, אם תתאמץ עוד קצת תקבל מאיות כמו הילה"
"כל הכבוד לך שאת מסכימה לנסות לאכול עגבניית שרי, זה מאוד אמיץ מצדך לנסות דברים חדשים"
במקום – "איזה יופי של צלחת סלט צבעונית יש לעידו, כדאי שתלמדי ממנו גם את הדברים הטובים"

בגישה כזו, גם הקנאה, שהיא רגש ככל הרגשות, עשוייה להפוך למקור להעצמה:
זוהי תחושה של "גם לי בא כזה" או של "גם אני הייתי רוצה להיות כזה", שיכולה להפוך למנוע פנימי לעשייה, אם רק נכוון אותה למקום חיובי.

 

"לכו כל אחד לחדר שלו – ככה יהיה לי קצת שקט סוף-סוף"

טעות #3 – להפריד

לכאורה הפתרון האידיאלי למריבות הוא הפרדת כוחות, כמו גבול בין מדינות עם גדר הפרדה ומגדלי פיקוח. לפי כללי ההיגיון הבריא אם לא נמצאים יחד לא יכולים לריב.
זה נכון – באמת לא רבים, אבל גם לא מנהלים כל תקשורת אחרת.

מערכת היחסים בין אחים היא מערכת היחסים הכי ארוכה שהם יחוו בחייהם.
הבית והמשפחה הם בית הספר הטוב ביותר לתרגול מיומנויות וכישורי חיים, לרבות היכולת להיות יחד – יכולת שתלווה אותם בעתיד.

המריבות שלהם כילדים הן ניסוי כלים שמשמש אותם לתרגול מערכות יחסים.
מערכות יחסים מכל הסוגים כוללות אהבה ופרגון, קנאה ותסכול, ויתור ובחירה.
במערכות יחסים בריאות אנחנו לעתים מובילים ולעתים מובלים, לעתים קרובים ולעתים מעט מתרחקים – זוהי הזרימה הטבעית ואת זה בדיוק הילדים שלנו מתרגלים בהתנהלותם זה לצד זה בחיי היום־יום.

כשמפרידים ביניהם לוקחים מהם את הלמידה החשובה הזאת, ומונעים מהם לבנות את מערכת היחסים הכי טבעית ומידית שיש ברשותם, כשהמריבות הן חלק מאבני הבניין.
אל דאגה – גם אם תולשים זה את שערותיו של זה בגלל חטיף, הם לא בהכרח יתנהגו כך בגיל שלושים.

 

"מצדי תשברו את הראש אחד לשני, אני סוגרת את הדלת והולכת לישון"

טעות #4 – להתעלם

אמנם אומרים, וגם אני כתבתי כאן למעלה, שכדאי לקחת צעד אחורה ולתת לילדים לנהל את המריבות שלהם בעצמם, אבל זה לא אומר שצריך להתעלם.
כשאנחנו מתעלמים מהילדים אנחנו מעבירים להם מסר קשה ומכאיב של זלזול וחוסר כבוד,
כשבעצם עיקר המאבק ביניהם הוא על תשומת הלב שלנו.

הרובד הסמוי שמסתתר מתחת להקנטות, להשוואות ולתחרות המתמדת הוא הניסיון לקבל כמה שיותר מהמשאב העיקרי במשפחה – ההורים.
הילדים שלנו צמאים לתגובות שלנו:
לחיוך, למבט אוהב, להתפעלות, להקשבה, לכעס ולסליחה שבאה בעקבותיו.
הם בוחנים ללא הרף את ההתנהגות שלנו לכל אחד מהם בסיטואציות שונות.
וכשהאנשים החשובים בחייהם, אנחנו, מפנים להם עורף,
אנחנו בעצם אומרים להם, בלי מילים, שאפשר להתעלם ממי שאוהבים.

גם כשאנחנו לא מתערבים עלינו להיות נוכחים – מוכנים להקשיב ולהכיל רגשות קשים, לשקף את המצב לילדים ולפרוש להם מצע בטוח שעליו הם יכולים להמשיך ולהתפתח.
ואם נרגיש צורך לפרוש לחדר כשהם רבים, יש דרך אחרת לומר זאת:
ניתן להסביר שקשה לנו לראות אותם פוגעים זה בזה ולכן אנחנו לוקחים פסק-זמן והולכים לחדר אחר.

אולי כאן המקום לציין מצבים שבהם כדאי להתערב כדי למנוע התדרדרות:

• לגבי אלימות פיזית או קללות, כדאי לקבוע גבול ברור וסנקציות ידועות מראש – אפס סובלנות לאלימות. אלה הכללים של הבית: "אצלנו לא מרביצים", "את המילים האלה לא אומרים אצלנו בבית" ועלינו לזכור שאם יש כלל הוא חל על כולם, מבוגרים וילדים, גדולים וקטנים, ואם אין כלל ברור בנושא – הוא לא מחייב אף אחד מבני המשפחה.
• במקרים של יחסי כוחות לא שווים באופן קיצוני ושל פגיעה קשה או השפלה, עלינו לדאוג להבהיר את הגבולות ולדאוג שהמקרים לא יישנו ולא יהפכו לדפוס קבוע.

 

"בחייכם, לריב על הפלייסטיישן? תשחקו לפי תור – חצי שעה אתה וחצי שעה אתה"

טעות #5 – לפתור

לפעמים אנחנו נזכרים שגם אנחנו היינו ילדים – קיללנו, הרביצו לנו, נפלנו וקמנו, ועכשיו אנחנו יכולים למנוע את כל הצער והכאב מהילדים שלנו, כי הרי זהו התפקיד שלנו ההורים: ללמד אותם איך לא להיות אנחנו, איך לדלג על הטעויות שלנו. להטיף להם, לחשוב במקומם ופשוט להגיד להם מה לעשות כדי שהכול יסתדר, כי כל כך קל לפתור את הבעיות הקטנות שלהם.

אז זהו שלא. זה לא התפקיד שלנו.
כי אם נעשה את זה איך הם ילמדו?

התפקיד שלנו ההורים הוא להקשיב לילדיהם, לכוון אותם, אבל לא לתת להם פתרונות מוכנים ולא לספוג את תוצאות מעשיהם במקומם, או בקיצור – לא "לסדר להם את החיים".
האחריות למעשינו לא נפלה עלינו פתאום בגיל עשרים – היא נבנתה במהלך הינקות, הילדות וההתבגרות – כשלמדנו שלכל מעשה יש תוצאה ולכל פעולה יש השלכות:
אם פוגעים במישהו הוא נפגע, ולפעמים לוקח לו הרבה זמן לסלוח ולהשלים.
לאיפוק ולוויתור יש  מחיר אבל יש לצדם גם רווח.
אז לפני שאתם פותרים להם את הבעיות ה"פשוטות" שלהם, עצרו רגע וחישבו אם אתם באמת עושים להם טובה…

 

לסיכום,

אלה חמש הטעויות הנפוצות שעושים הורים, והדרכים לתקן אותן – דרכים שכרוכות בשינוי מחשבתי ובאימוץ התנהלות חדשה ומניבות תוצאות תוך זמן קצר.
אשמח שתשתפו אותי במייל או בפייסבוק בדברים שלקחתם מהמדריך הזה ובמסע הייחודי שלכם ליישום.

לפעמים, גם אם הדברים ברורים לחלוטין על הנייר, כשמגיעים ל"חיים האמיתיים" משהו לא עובד.
קשה לשנות אוטומטים של יחסי הורים וילדים. הדפוסים החוזרים חרטו נתיבים בחיינו, מתבססים על ילדותנו שלנו, על הנורמות בחברה בה גדלנו ועל השנים בהם בחרנו סגנון הורות מסוים.

אם אתם מרגישים את הקושי, אני מזמינה אתכם להצטרף אלי לקורס המורחב: "איך מפחיתים מריבות בין אחים", שיכלול מודלים פרקטיים ליישום, תרגול מעשי וקבוצת ליווי ותמיכה.